החיים כמופע מריונטה:

הבובות, הן המציאות\מה שקורה לנו,

החוטים השקופים, הם הרגשות, 

וכפות הידיים שמחזיקות בחוטים, ומנהלות את כל ההצגה,

הן של הילד הקטן שבתוכנו.

 

אנחנו זקוקים להגדרות כדי להתחיל להכיר את האדם שמולנו.

הגדרה משורש ג.ד.ר.

להכניס לתוך תבנית, שהשכל יוכל לשייך למשהו שהוא כבר מכיר.

אז, אכניס את עצמי לתוך כמה גדרות כאלה:

מורה - במרכזי  מחוננים.

מלמד על מערכת ההפעלה האנושית, באמצעות אמנות המילה.

 

מרצה - עומד מול קהל ומדבר על הורות, זוגיות, הוראה, חינוך בכלל...

תמיד דרך סיפורים אישיים שלי, ותהליכים שעברתי ועובר...

כותב -  בפייסבוק, ובבלוג שנקרא "מורה עם משמהות".

ובקרוב, ספרים...אמן כן יהי רץ-און.

מטפל - יועץ משפחתי וזוגי בהכשרתי... וגם ובעיקר ביעודי.

אחרי שהסכמתי לשהות בין הגדרות, אצא ואנסה לגעת במהות

של me אני?

נראה לי, כרגע, שמה שהכי יכול לצייר את קווי המתאר של me אני?

זאת התשובה לשאלה מה משמח אותי לעשות? להיות?

יש שני סוגי שמחה:

 יש שמחה שקשורה ל-מה אני מקבל מבחוץ, ועושה לי נעים? גורם לי עונג?

לדוגמא: אני שמח כשאני אוכל חומוס טוב, כשאני פותר תשבצי היגיון, 

כשאני מקשיב לשחר חסון, כשאני מקשיב לתכנים רוחניים-רגשיים... 

ויש  שמחה עמוקה יותר,

לשמחה מהסוג השני יש נוסחה (שהרגע המצאתי :-) )

עונג X משמעות = שמחה.

התשובה לשאלה, me אני?

היא גם התשובה ל-איפה ומתי אני מרגיש משמעותי?

אני מרגיש משמעותי כשאני עוזר לאחרים להבין את עצמם, ומתוך שכך להבין אחרים,

באופן שמאפשר להם להיות יותר אמפטיים, יותר חומלים, יותר אוהבים ונאהבים...

וזה מתאפשר אך ורק בזכות הרצון העז שלי ללמוד ולהבין את עצמי, על כל רבדיי, משעוליי, וסימטאותיי...

פעם הציעו לי  לנסות לארוז את היעוד שלי בשתי מילים.

לא הצלחתי, באותו רגע.

אחרי כמה שנים מצאתי,

היעוד שלי:

להרגיש ולהנגיש.

Me אני?

תחנות חיי טמונות בתמונות (נא כן לגעת בתמונות)

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

© כל הזכויות שמורות לשרון כהן